החלטה בתיק רע"פ 7593/04

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' גריל, א' רזי וא' שיף) מיום 8.7.04 אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (סגן הנשיא ס' מוחסן) מיום 25.6.03 וקיבל את ערעורה של המדינה כנגד קולת העונש.

           כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום בהם יוחסו למבקש עבירות על חוק המע"מ. בכתבי האישום נטען כי המבקש ניהל עסק של הסעות פועלים (להלן - העסק) אך נמנע מלהגיש דו"חות מע"מ תקופתיים כמתחייב על פי החוק. משפטו של המבקש ידע מספר תהפוכות. בפתיחתו של המשפט ביקש המבקש באמצעות סניגורו להודות בעבירות המיוחסות לו ולצרף את שני התיקים על מנת שיינתן בהם גזר דין משותף. כן ביקש המבקש דחיה של מועד הדיון על מנת שיוכל להסיר את מחדליו. בית משפט השלום הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו ודחה את מועד הטיעון לעונש כמבוקש. לאחר הדברים הללו החליף המבקש את עורך הדין שייצג אותו עד אותו שלב בעורך דינו הנוכחי ופנה לבית המשפט בבקשה לחזור בו מהודיתו. בית המשפט נעתר לבקשת המבקש וקבע את התיק לשמיעת הוכחות. משכך, נשמעו הראיות בתיק והמבקש הציג את גרסתו לפיה אביו, ולא הוא, היה האחראי והמנהל של עסק ההסעות ועל כן אביו הוא זה שצריך לשאת באחריות בגין אי-הגשת הדו"חות. המבקש טען כי הסכים לרישום העסק על שמו עקב כפיה ואיומים מצד האב וכי גם ההודעה שמסר לחוקר המע"מ - בה מסר פרטים המעידים על בקיאותו בניהול העסק - נמסרה תחת לחצו של אביו ובהדרכתו. ביום 20.5.03 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום. בהכרעת דינו בחן בית המשפט את הראיות שהובאו וקבע כי יש לדחות את גרסתו של המבקש. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות מספיקות להוכחת הקשר של המבקש לעסק ולהיותו גורם פעיל בו. בית המשפט דחה את עדותו של המבקש כבלתי מהימנה וקבע כי גרסתו, לפיה לא היה לו כל חלק בעסק, אינה יכולה להתקבל. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו. ביום 25.6.03, לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט את דינו של המבקש. בית המשפט ציין את חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע המבקש ומנגד עמד על הצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש. לאחר שבחן את השיקולים השונים גזר בית המשפט על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר אשר ירוצו על דרך של עבודות שירות וכן מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים. כן הטיל בית המשפט על המבקש קנס בגובה של 10,000 ש"ח.

           על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור מטעם המבקש לבית המשפט המחוזי. מנגד, מטעם המדינה, הוגש ערעור שהופנה כנגד קולת העונש. בערעורו חזר המבקש על טענתו בדבר היות אביו האחראי הבלעדי לעסק ההסעות וכן שב והעלה את טענותיו בדבר הכפיה שאביו הפעיל עליו. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ואת טענות המבקש וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי קיימות ראיות רבות הסותרות את גרסתו של המבקש לפיה לא היה מעורב בעסק ועל כן בצדק נדחתה גרסה זו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אכן, המבקש לא ניהל את העסק לבדו, שכן מדובר היה בעסק משפחתי, אך אין ספק כי המבקש היה מעורה בענייני העסק והיה לו חלק מרכזי בניהולו השוטף. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על ההרשעה. באשר לערעור על חומרת העונש ציין בית המשפט המחוזי כי העונש שהוטל על המבקש חרג לקולה וכי לנוכח היקף העבירות, השיטתיות בה הן בוצעו והעובדה כי עד היום לא הוסר המחדל והחוב לרשויות המס עומד על מאות אלפי שקלים, הרי שיש להחמיר בעונשו של המבקש ולהגדיל את הקנס שהוטל עליו לסך של 40,000 ש"ח.     

           כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי ועימה בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל על המבקש. בבקשתו חזר המבקש על הגרסה שהעלה בפני שתי הערכאות הקודמות וטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום. כן העלה המבקש טענות כנגד הגדלת הקנס שנקבעה בבית המשפט המחוזי. בשולי הדברים יצוין כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 8.7.04, נקבע כי המבקש יתחיל את ריצוי עונש המאסר ביום 15.8.04. ואולם, בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשו רק ביום 16.8.04 דהיינו, לאחר שהמבקש היה צריך כבר להתחיל את ריצוי מאסרו. אין צורך לומר כי השתהות זו בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פועלת כנגד המבקש ולא לטובתו (ראו: בש"פ 4341/93 פוריאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. טענותיו של המבקש מופנות כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום ונבחנו בשנית בבית המשפט המחוזי. טענות אלו אינן מעלות שאלות בעלות חשיבות כללית או קשיות מיוחדת, החורגות מעניינו הפרטי של המבקש, והעשויות להצדיק דיון לפני בית-המשפט העליון כערכאה שלישית. כך הוא הדבר גם ביחס לטענותיו של המבקש לענין העונש שהוטל עליו. מעבר לדרוש יצוין כי גם לגופו של ענין לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהרשעתו של המבקש. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקש לא הפעיל את העסק באופן בלעדי אלא היה שותף להפעלתו, ככל הנראה ביחד עם בני משפחתו. יחד עם זאת, בכך אין כדי להפחית מאחריותו של המבקש שכן הוכח כי המבקש נטל חלק פעיל ומרכזי בניהול העסק. ניסיונו של המבקש להרחיק עצמו מכל קשר לעסק עומד בסתירה להודעה שמסר לחוקר המע"מ וכן לעדותו של ארנון עמיר, שהיה אחד מלקוחותיו של עסק ההסעות. עמיר העיד כי המבקש "לקח את השליטה" על העסק וכי הוא היה משלם בשיקים שהיו ערוכים לפקודתו של המבקש. הסבריו של המבקש לסתירות אלו לא שכנעו את שתי הערכאות שדנו בעניינו. באשר לעונש, הרי שנראה כי הקנס שהוטל על המבקש בבית משפט השלום אכן חרג לקולה לנוכח היקפן של העבירות ורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. לפיכך, הגדלת הקנס לסך של 40,000 ש"ח נעשתה כדין וככל שהיה מקום להתחשב במעורבות בני משפחתו האחרים של המבקש בהפעלת העסק הרי שענין זה כבר נלקח בחשבון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב ביום 5.9.04 בשעה 08.00 בתחנת המשטרה בחדרה לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו. הקנס בסך 40,000 ש"ח ישולם כפי שנקבע בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.10.04.

           ניתנה היום, ו' באלול התשס"ד (23.8.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: